איפשהו בחודש נובמבר גיליתי שאני בהריון, (אמאלה עברה כמעט שנה)
עם כל השמחה וההתרגשות, בזמן שאני מנסה להתרגל לרעיון,
לקחתי את המצלמה וצילמתי את עצמי,
זה התחיל בשבוע שביעי, צילום עצמי שנמשך שבעה חודשים, עד שבוע 40.
בכל שבוע עמדתי מול המראה ותעדתי את ההריון הראשון שלי.
כמה עוצמה וכוח יש למצלמה,
כמה כייף להסתכל היום אחורה ולראות את התהליך,
באותה התנוחה, באותו יום, בשעות הבוקר,
הקדשתי כמה דקות לעצמי ותעדתי את ההריון הראשון שלי,
התרגלתי לבטן שגדלה לה ולגוף החדש שנוצר.
כל שבוע לעמוד מול המראה
לראות את הבטן גדלה
להבין שבתוכי גדל לו איש קטן
החלק הנוסף שירכיב את הפאזל של חיי,
שיהפוך אותנו למשפחה.
זה התחיל בלי תכנון מוקדם,
התגלגלתי ומצאתי את עצמי מתעדת,
מצלמת, מתחייבת לעצמי לתהליך של שבעה חודשים.
אפילו זכיתי לציור על הבטן בשבוע 33 מהציירת טל ברכה המוכשרת 🙂
לצלם את עצמך, זה נראה דיי פשוט וקל, אבל יש בזה משהו אחר ושונה מלצלם אישה בהריון שמגיעה אליי,
הרי אנחנו תמיד מלאים בביקורות כלפי הגוף שלנו,
״להוריד מכאן, להוסיף כאן, לנתח שם ולשנות״.
וכאן מצאתי את עצמי לגמרי לבד (לפעמים עם בוטן שהסתכלה עליי מצטלמת חח)
מצלמת, מתחברת, ומשבוע לשבוע אוהבת את הגוף שלי בדיוק כמו שהוא, בדיוק ככה.
עברתי תהליך מדהים שמעבר למזכרת מדהימה קיבלתי המון כוח ועוצמה,
חיבור לגוף שלי, לפיצקולי הקטן שלי שגדל לו בתוכי ומתרגש ביחד איתי
בכל שבוע מחדש שהוא שומע את הקליק של המצלמה.
תיעוד ההריון לא חייב להיות בסטודיו מקצועי,
אפשר גם להצטלם בבית, לבד, או בשיתוף של הבעל או חברה טובה,
ממליצה לכל הריונית לחוות את התהליך המדהים הזה, מול המראה, את, עצמך והמצלמה.
להחליט על תנוחה מחמיאה, להתחבר לעצמך, לחייך ופשוט לצלם 🙂
