את האמת שאני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב
מתחילה ומפסיקה
משחזרת דבר אחר דבר מיום הלידה של בני הבכור.
לקח לי זמן בעיקר כי ההתאוששות הנפשית שלי אחרי הלידה לא היית קלה
ובעיקר לא כמו שתכננתי.
יש רגעים עד היום שאני נזכרת, שלושה חודשים אחרי והדמעות מציפות אותי.
התקופה הזאת שהרבה מעדיפות לא לספר ואת האמת בצדק
זה לא כייף לשחזר כאב – ואני לא מדברת על הכאב הפיזי אלא על הכאב הנפשי.
דווקא בגלל זה חשוב לי קודם כל לשתף אתכם בכאב שלי, על הרגעים הפחות טובים
כי אני בטוחה שלכל אישה בהריון עוברת המחשבה בראש שאם עברתי הריון ולידה הכל קטן עליי
גם אני חשבתי ככה.. אז זהו.. שזה ממש לא היה ככה ויש גם צדדים אחרים.
למה? כי צריך להתרגל למצב החדש
יש כאן ילד – ההפנמה של האחריות הגדולה
ומסתבר שתשעה חודשים של הכנה לא מספיקים
והדודבן שבקצפת קוראים להם הורמונים
ההרגשה הזאת שברגע אחד יש לי הכל
נכנסתי להריון באופן ספונטני – שלושה חודשים אחרי שהפסקתי לקחת גלולות (אחרי 9 שנים בלי הפסקה)
ההריון היה תקין ואפשר להגדיר אותו בגדר חלום (בלי בחילות ותופעות מוכרות ומציקות)
עברתי לידה מהממת, במודעות מלאה
נולד לי ילד, תודה לאל בריא ושלם
מתוק, קטן, חתיך אמיתי, אני על הרגליים
הפכנו מזוג עם כלבה למשפחה (!!)
באותו רגע שיש לי הכל, הרגשה כזאת שאין לי כלום
כלפיי חוץ הכל נראה מצוין
אבל מבפנים הבטחון העצמי שלי צנח
פחדתי להישאר לבד, בעיקר לבד עם פיצקולי, לא מצאתי את עצמי
לא ראיתי איך אפשר לתפקד, איך לצאת שוב לבד מהבית
הכל נראה פתאום בלתי אפשרי, בלי חשק לדבר עם חברים
ובעיקר בשעות הערב הייתי בוכה פתאום בלי סיבה.כמעט שבוע שניר היה איתנו בבית ותמך מאוד
טיפל במסירות בי, בפיצקולי ובבוטן הקטנה.
דאג שנהיה בסדר, שלא יחסר כלום.
אבל כשניר חזר לעבודה השמיים נפלו עליי
לקום בבוקר ולהישאר כל היום כמעט בפיג׳מה
בלי לשטוף פנים, בלי לצחצח שיניים
הפעולות הבסיסיות האלה שעושים בבוקר כדיי להתחיל את היום.
ובוטן.. מה עם בוטן.. מתי ואיך אני אוציא אותה?!
איך יוצאים מהבית עם העגלה?!
איך יורדים את החמש מדרגות שיש לי?!
קשה, מפחיד ובעיקר מבלבל.
המזל שתמיד ידעתי לשתף, לא הסתרתי שרע לי ועצוב.
היום בדיעבד אני מסתכלת אחורה ויודעת שהייתי שניה לפני דיכאון אחרי לידה.
יש לי מזל גדול שזכיתי בשתי אמהות מקסימות (אמא שלי ואמא של ניר)
שבעטו אותי מהבית ושבוע אחרי הלידה מצאתי את עצמי עם ניר, פיצקולי ובוטן אצל אמא שלי.
בתמיכה מלאה ובאהבה אינסופית טיפלו, פירגנו ודאגו
קיבלתי עזרה מכל הסביבה הקרובה שלי, ביום ובלילה
וכמו אז גם היום אני מודה:
בראש ובראשונה לניר שלי, נמי שלי, החבר הכי טוב בעולם, האבא הכי הכי
תודה על התמיכה וההבנה במשך החודש הראשון שלא הייתי בבית
שנתת לי את כל הזמן שבעולם כדיי שאתחזק ולהכיר את עצמי מחדש.
למשפחות המקסימות שלנו על התמיכה, האהבה וההבנה האינסופית
אין ספק שבלעדיכן הנחיתה וההתעקלמות היו הרבה יותר קשים.
תודה ענקית לאמא שלי היקרה לי מכל, שטיפלת בנו כמו שרק אמא יודעת
שהיית לילות וימים בלי שינה ותמיד בחיוך, אהבה והבנה.
תודה ענקית לעדנה היקרה שלי (אמא של ניר)
שהיית שם לתמוך ולאהוב מרחוק, בלי שיפוטיות
ופשוט להזכיר לי כל פעם שזו רק תקופה זמנית וגם היא תעבור.
תודה ענקית ללינוי שלי, אחותי הקטנה והמדהימה
שעזרת לי להחזיר לעצמי את הבטחון האבוד – שהאמנת, פירגנת, תמכת
ובעיקר שנשארת ערה עם אמא בלילות והוכחת בכל רגע כמה שאת דודה למופת.
לחברים המדהימים שלנו שתמיד כאן, להכיל ולהזכיר כל יום מחדש חברות מה היא.
שלא הרמתם ידיים ותמיד מצאתם את הדרך לשלוח חיבוק ואהבה.
וכמובן ללקוחות שלי, יקרות ויקרים שלי
תודה על התעניינות והתמיכה אם זה בייעוץ
ועד ללהציע לי לבוא לשמור לי על פיצקולי שאני אכנס להתקלח.
זה ממש לא מובן מאליו! תודה רבה!!
ואיך אפשר בלי להודות לבוטן המדהימה שלי,
שמכילה אותי ומבינה כמו שרק בוטן יודעת.
ואחרי כל ההקדמה הארוכה אגיע לדבר האמיתי 🙂
הריון ראשון, הריון מקסים, עבדתי עד שבוע 35
עד שהגיע הזמן לכפל את הסטודיו ולהחזיר מפתח בסיום החוזה.
מהרגע שהפסקתי לעבוד התחלתי לטפס על הקירות
לחסרת מנוחה כמוני שבפעולה תמידית פתאום אין מה לעשות
הגוף כבד, חודש יולי, חם בחוץ ולא הכי משעשע
עברתי עם בוטן בין הבית שלי לבית של ההורים ובחזרה
ישבתי בבית וחיכיתי לצירים, הזמן עובר, השבועות מתחלפים
הגעתי לשבוע 40+3, כבדה, עייפה, מותשת, חסרת סבלנות.
יום חמישי, 16.7 בשעה חמש אחרי הצהריים- תור לבדיקת מוניטור בקריות
ניר ואני סיכמנו שאין צורך שיגיע כי זה רק מוניטור וניפגש אחרי אצל הרופא.
אז לקחתי לי לצידה לדרך את לינו.
מגיעות לקופות חולים, מכניסים אותנו לחדר, מחברים אותי למוניטור
מרגש.. אנחנו שומעת את פיצקולי שלי.
בדיקה ראשונה שלינוי מצליחה להגיע איתי והיא בשיא ההתרגשות
אנחנו מחכות שהזמן יעבור וישחררו אותי לרופא.
האחות נכנסת ואומרת שהיית לו נפילה בדופק
אוקיי, ומה זה אומר? איך ממשיכים מכאן?
האחות בתגובה ״תישארי מחוברת למוניטור אני מעבירה את הבדיקה לרופא שלך והוא יחליט״
בזמן שאני עדיין מחוברת למוניטור, אני מקבלת טלפון מהרופא שאומר שעדיף לעלות לבית חולים ולראות מה יחליטו
״אולי יתנו לך זירוז בפיטוצין ואולי ישחררו אותך הבייתה״
הלחיצה אותי העובדה ללידה עם זירוז יותר מהעובדה של הלידה עצמה
רציתי לידה רגילה כמה שיותר, בהתערבות מינימלית,
בלי חיבור למכשירים ובטח שבטח לא זירוז בפיטוצין.
חזרנו אל ההורים שלי להתארגן, התיק כבר היה באוטו מחכה לשימוש, ניר חיכה לי בדיוק אכל
ואני בינתיים נכנסתי להתקלח ולהתארגן.
בשעה שבע בערב בערך, נסענו לבית חולים רמב"ם
רק ניר ואני כי ככה תמיד רציתי, לידה אינטימית כמה שאפשר.
נכנסים לאישפוז יולדות ושוב מחברים אותי למוניטור
יש צירים מסתבר, אני לא מרגישה אותם
שוב ירידה בדופק, עכשיו זה כבר זה נהיה מלחיץ..
״פיצקול.. סיכמנו שהכל יעבור בלי בעיות, מה זה עכשיו?!״
בזמן שאני מחוברת למוניטור האחות מודיעה לי בעדינות שאני לא משתחררת הבייתה
ואני בתגובה תמימה שואלת לכמה זמן אני נשארת ואם ניר יכול להישאר איתי
כאילו לא מצליחה להבין את התהליך שלפניי.
והיא בתגובה, כמה זמן שצריך.
מאשפזים אותי ואני עוברת לחדר לידה, לפני המעבר לחדר לידה בודקים פתיחה
אני בפתיחה של 1.5 ס״מ מסתבר
עם צירים, בלי כאבים, הזוי.
נכנסים לחדר לידה, בדלפק האחיות מקבלת אותי אחות מקסימה שאני מכירה מצילומי הלידות שצילמתי בעבר
אחרי חיבוקים ונישוקים היא מעבירה אותי לחדר האהוב עליי כמו שהיא הגדירה אותו
ושוב, חיבור למוניטור הדופק של פיצקולי יציב הפעם אבל מחייבים אותי להישאר מחוברת
בזמן שאני מחוברת למוניטור נכנס לחדר רופא ופורש בפניי את כל האופציות ללידה המתקרבת:
״ניתן לך זירוז בפיטוצין, נראה איך הוא יגיב לצירים
במידה ותהיה שוב ירידה בדופק נעזר בבלון
ובמידה ולא יעזור ניקח אותך לניתוח קיסרי, אם הוא יגיב טוב ויתקדם לבד נמשיך בלידה רגילה״
בזמן שהוא מדבר הרגשתי כאילו אני בסרט, נמחק לי הזיכרון והייתי צריכה כתוביות
״למה בלון? מה זה בלון? למה פיטוצין? כמה צריך?״
הלחץ הזה שנכנסתי אליו, מן סטרס כזה בלתי נשלט
והיום שאני משחזרת את זה אני צוחקת.
מזל שניר ואני היינו בקורס הכנה ללידה שהוא תרגם לי בזמן אמת.
בשעה שמונה וחצי בערב בערך, אחרי שעיכלתי את הדברים נלחצתי
לא רוצה זירוז ובטח שלא בפיטוצין אבל לא היית ברירה
הסכמתי בסופו של דבר לקבל פיטוצין.
חייבו אותי עדיין להישאר מחוברת למוניטור
אלה היו רגעים של תסכול כי אני רוצה לקדם את הלידה שלי לבד
לא להיות תלויה במכשירים, אבל הבנתי שאין לי ברירה והחיים של פיצקולי שלי כאן בידיי.
בתוך התסכול מצאתי את עצמי מדברת איתו
מאמינה בו שאנחנו מסוגלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר
ביחד, הוא ואני
קצת ממנו קצת ממני ואנחנו נפגשים.
עדיין לא מרגישה את הכאב המפחיד על צירים, יש כאב, אבל הוא נסבל מאוד.
כשהתחלתי להבין את התהליך שמגיע הציר זה היה יותר ברור לי
הגוף נכנס לסטרט בלתי נשלט, כואב כואב כואב וציר.
זה מדהים לגלות את הגוף במצב הזה, בתוך הלחץ וההתרגשות להבין דברים
אבל היה גם תסכול כי כל זה קורה שאני מחויבת להישאר מחוברת למוניטור
מתוסכלת שאני כבולה ולא יכולה לקום מהמיטה.
הזמן עובר ואני מרגישה יותר את הצירים
ניר לוחץ עליי שאני אבקש אפידורל ואני בטענה שאין צורך כי הכאב נסבל
אני יכולה להתמודד לבד, פיצקול מתקדם יפה, ובאמת שאין צורך.
לקראת השעה אחד בלילה בערך הכאבים מתחילים להיות בלתי נסבלים
והינה הכאב הזה שכולן מספרות, הוא הגיע גם אליי
הרגשה שאני רואה את אלוהים בצבעים.
רק המקלחת איכשהו הקלה עליי, אבל עדיין, אני חייבת להיות מחוברת למוניטור
בין הדילוגים למקלחת ולמיטה בשעה שתיים וחצי בערך מגיעה המרדימה
(חייבת לציין שבאותו הרגע היא היית בלתי נסבלת ומאיימת מאוד
כמובן שהוציאו את ניר מהחדר ונשארתי עם אחות מדהימה שהחזיקה לי את היד בין הצירים)
והינה הוא מגיע.. האפידורל המיוחל.. כשהוא מתחיל להשפיע הרגשה של קסם..
אין כאב.. אבל… רק בחצי גוף… צד שמאל רדום לגמרי, צד ימין עם הרגשה קטנה של כאב
ניר נרדם.. גם אני כמעט הצלחתי להרדם.. אבל המחשבות לא שחררו אותי
הסטרס, ההתרגשות, המחשבות, השיחות אל פיצקולי שלי שאנחנו חזקים ועוברים את הכל בשלום
בלי חתכים, בלי תפרים ובטח שבטח לא בניתוח.
בין השיחות אליו אני מרגישה אותו ממש יורד עוד ועוד
מתקדם החוצה, ממש מתאמץ ועושה איתי ביחד את הדרך..
מדהים.
בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בערך, נכנס רופא אני אומרת לו שהוא ממש למטה
אני ממש מרגישה את השלבים שלו ביציאה החוצה
אפשר להגיד שבלי כאב, הכאב היה נסבל מאוד, הרופא בודק פתיחה..
אומר שאני ב 7 ס״מ ומחיקה מלאה.
אני מעירה את ניר בהתרגשות שפיצקולי ממש למטה והוא נגע לו בראש.. מרגש.. הינה הוא..
ממש עוד קצת ואנחנו שם..
שש בבוקר, החלפת משמרות, אני מחכה שיגיעו אליי..
מבדיקה נוספת אני בפתיחה מלאה.. פיצי ממש כאן עוד רגע
הזמן עובר ואני עדיין בשיחות אליו שאנחנו חזקים
וממש עוד קצת נפגשים, ממש עוד קצת לפיצקולי שלי יהיו פנים.
נכנסים הרופאים קרוב לשעה שבע וחצי בבוקר..
ואז… בעזרת רופא אחד
שתי מיילדות
ובעל אחד מדהים שתומך, מפרגן ומדרבן אותי להמשיך בכל הכוח,
אני כבר מותשת, הכאב, המתח, הציפייה, ההתרגשות, הלחיצות, כל הלילה שעברתי, הכל ביחד
אבל זה קרה אחרי כמה לחיצות וקרע קטן
בעיניים עצומות אני שואלת אם נשאר עוד הרבה
ובתגובה נרגשת אומרים לי לפקוח עיניים, אני פוקחת אותן
והינה הוא!!! פיצקולי שלי בחוץ!!!
יום שישי 17.7
א׳ באב
בשעה 7:50
פיצי שלי..
כמה חיכיתי לך..
הינה אתה כאן, אתה עליי, כמה יפה אתה, דומה לאבא שלך
יש לך פנים וגוף קטן
במשקל של 2.420 ק״ג הגעת אל אויר העולם ושינית לי את חיי אהוב קטן שלי…
אחרי יציאת השיליה והתארגנויות אחרונות בחדר אני מגיעה לחדר התאוששות
ניר ואני לבד מעכלים את מה שעברנו, עייפים ונרגשים.
אחרי כמעט שעתיים בחדר ההתאוששות ניר ופיצקולי עולים למחלקה ואותי מעלים קצת אחרי
אני מותשת לגמרי, מיד בכניסה אני רואה חברה טובה שמסתבר כמה שעות לפניי גם כן ילדה
אני לא מעכלת את מה שעברתי, הגעתי לחדר, פיצי בתינוקיה וניר איתי
בליווי של אחות מקסימה, מנסים להעביר אותי למיטה ואני כמעט מתעלפת
איבדתי שיווי משקל, אני מבולבלת לגמרי, עייפה, בלי כוח
בדרך לא דרך הצליחו להעביר אותי למיטה
לקח לי קצת זמן להבין איפה אני נמצאת פיזית בבית חולים אבל אחרי התיאור של ניר הבנתי
אחרי כמה שעות שהתאוששתי קצת ניר נסע הבייתה לנוח, נשארתי לשכב במיטה
מנסה לישון רק שלא ממש הצלחתי, ביקשתי מהאחיות שיביאו לי את פיצו שלי.
הינה הוא כאן עליי ובמבט עייף הסתכלנו אחד לשניה בעיניים בהרגשה שכאן מתחילה לה דרך חדשה
אנחנו יכולים ומסוגלים לעבור הכל ביחד, מודה, עם הכל זה היה שוק
להסתכל עליו ולחשוב שלפניי כמה שעות דיברתי אליו מהבטן ועכשיו הוא עליי
הרגשה כזאת שכמו שחוזרים מחו"ל.. לפני כמה שעות הייתי שם ועכשיו אני כאן.
בערב הגיעו המשפחה המצומצמות שלנו בהתרגשות גדולה להכיר את הנכד והאחיין החדש לבית משפחת גדע-לביא
קצת לפני כניסת השבת עם אוכל מהבית נשארנו שוב לבד, ניר, אני ופיצקולי שלנו שעובר לו בין התינוקיה לחדר
אני עדיין שוכבת במיטה, לא מסוגלת לקום ממנה לבד, מחוברת לעירוי, חלשה.
לקראת השעה 21:00 בערך ניר נסע הבייתה ואני סופסוף נרדמת
באמצע הלילה הצלחתי כבר לקום לבד לשירותים, בכוחות עצמי
הרגשתי מחוזקת יותר, ניתקו אותי מהעירוי ובבוקר ניסיתי ללכת לקצה השני של המחלקה בליווי של עדנה להביא את פיצי שלי
אבל שוב הרגשתי חלשה נורא, היא החזירה אותי בכיסא גלגלים לחדר נכנסתי למיטה
והיא הלכה להביא את פיצו שלי.
בצהריים הגיעו משפחה וחברים, הרגשתי איך שהם ממלאים אותי באושר
אני קצת מבולבלת אבל אחה"צ היה טוב יותר, הצלחתי לקום ולטייל במחלקה
הרגשתי יציבה יותר, אפילו נסיתי להניק, רק שלא כל כך הצלחתי, ניסיתי גם לשאוב
(סיפור ההנקה שלי כאן)
חזרתי לחדר לנוח ובסבב רופאים של הערב כבר הם ראו אותי עם המצלמה ביד
כאילו לא הבינו מה הם רואים, זאת שהגיעה חצי מעולפת עומדת ומצלמת…
בדיעבד המצלמה היית עבורי כלי משקם
המקום הבטוח, המפלט שלי כשעצוב, כששמח, היא פשוט שם..
סוג של תרפיה בנפילות וכמובן בעליות.
ביום ראשון למרות ההמוגלובין הנמוך (שצנח מסתבר מ-13 ל-8) השתחררתי הבייתה להתחלה החדשה
את הברית ערכנו שבועיים אחרי הלידה בגלל המשקל הנמוך של פיצי
אבל כבר מהבטן הוא לימד אותי שכל דבר בא בזמנו, בזמן הכי טוב שרק אפשר..
בנינו, אני ממש לא יודעת איך אפשר לעמוד גם בלחץ של ברית שבוע אחרי לידה..
תכירו אותו, הינה הוא, הראל-גור שלי הקטן.
ולמה גור? על שם סבא של ניר, סבא ג׳ורג׳ (ז״ל) האהוב שהיה עבורינו הרבה יותר מסבא.
והראל.. כי חייבים שם עוצמתי שיעטוף את הגור הרך הקטן.
הראל-גור לביא הטייס 🙂
שאגב השם הוחלט יום לפני הסקירת מערכות הראשונה שידענו שיש לנו בן, הרגשה של הורים (אולי?) 🙂
היום, שלושה חודשים אחרי שגור שלי נולד ממש בהרגשה שאנחנו יכולים לכבוש את העולם ולהצליח הכל ביחד
כמו ההרגשה שהוא היה בבטן רק הרבה יותר חזקה
אנחנו יוצאים, מטיילים, מצטלמים, מחייכים
לומדים להכיר אחת את השני ובעיקר נהנים…
ומה עם בוטן?
אל דאגה, יד אחת עגלה יד שניה רצועה 🙂
(ותודה לאמיצים ולאמיצות שקראו הכל:) )
