היום הבנתי
שגם גנן יכול להיות אטרקציה שלמה לילדים
אבל הרבה מעבר לגנן היקר שהגיע היום
יש לי מסקנה חדשה
ובימים כאלה
כשאני בין הילדים, לבית, לבוטן הקטנה (הכלבה שלנו היפה) והעסק
יש מצד אחד הרבה טירוף ותזוזה
ומהצד השני הרבה הסקת מסקנות
וכן, גם לא מעט שאלות על איזה אמא את ביום יום ובמצב הלא נעים הזה
לצערי, האמא כאן שונה לחלוטין מהיום יום
כואב לי מאוד לכתוב את המילים האלה
אבל זאת ההרגשה שלי
קשה זה לא קל
כל הטרפת הזאת נכנסה לי בזמן שהכי לא ציפיתי
בין אם זה בעבודה שכל שורת עבודה נכתבה ביומן בים של
עשייה מאחורי הקלעים כדיי להגיע לעוד לקוחה ועכשיו אני נאלצת לבטל
או לפני הניקיונות לפסח שתכננתי לנקות בשבוע שלפניי החג
ופתאום בום!! שניהם בבית שיהיו בריאים
ואיפה אני ואיפה לנקות
אז היום, היום התאפשר לי קצת לנשום, לא להתלהב ולעוף באוויר בדיוק לרבע שעה חחח
כשהגיע הגנן חחח כמה מצחיק זה נשמע, נכון?
אבל כמה משמעותי
הרעש של מכסחת הדשא
נתן להם תקווה שזה אבא שלהם בחוץ
והם, ילדים בבידוד
עמדו והסתכלו עליו
והגנן הפך לאטרקציה שלמה
בין אם הרעש, הריח ופתאום לראות מישהו חדש בשבוע האחרון
צחקו שהסתכל לכיון שלהם
וכמה התרגשות היית מאותו הגנן
ובנינו, כמה עבודה של גנן שמגיע לכסח את הדשא יכולה לרגש
כאילו… במה? באמת?
חלילה לא מזלזלת, אבל אתם מבינים אותי 🙂
לי בדרך כלל הכיסוח של הדשא עושה אלרגיה
אמתי, אני אלרגית לדשא :/
כל מגע או ריח גורמים לי לגירודים מטורפים בעיניים
אז גנן יקר, עם ולמרות הקושי הבריאותי שלי בנוגע לדשא
תודה שבאת
בזכותך הצלחתי לקפל קצת כביסה
לסדר איזה חלק בארון
אתה מוזמן לבקר כאן יותר
אולי אצליח לנקות את הבית לפסח חחח
בכלל, הבנתי יותר היום
שצריך משהו לצפות לו
ביום יום אנחנו כל כך בתנועה
שאנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה – ציפייה, תוכנית פעולה, מטלה מסוימת, אפילו קטנה
גורמת לכל מצב הרוח שלנו להשתנות (לכאן או לכאן, כן?) אבל עדיין, יש איזושהי תקווה
תחשבו על זה, תמיד מצפים למשהו יש לנו ציפייה למשהו
בבית, בעבודה, אפילו בשגרה, שלסיים יום עבודה וללכת לקחת אותם מהגנים
הריצה הזאת שכל כך מרגשת כל יום מחדש (כמה שזה מרגיש רחוק, בא לי לבכות)
אני חושבת שבכל גיל, שצריך לצפות למשהו
צריך משהו להיאחז בו
ובשגרה החדשה שנוצרה
אנחנו נאחזים בדברים שביום יום לא בהכרח היינו מרגישים אותם ככה
בזה שניר יחזור אחה"צ מהעבודה ויכניס לנו משב רוח רענן
או לטיול קטן בחוץ עם בוטן, אופניים ובימבה – מה שהיום בבוקר לא התאפשר בגלל מזג האוויר
או אפילו לזה שרעי ילך לישון וגורי יוכל לקבל קצת את המחשב לצפות באיזה הצגת ילדים
או ללמוד בקטנה – בהתאם לרמת סבלנות של ילד בן 4 וחצי שנמצא כל היום בבית
ואפילו אני קצת אוכל להתנתק מהמרדף
בין…. כלום ושום דבר וכל כך עמוס ולחוץ
ואוכל קצת לעבוד
וסוף סוף הגעתי היום לערוך תמונות
מצילום רגעים ראשונים שצילמתי בבית חולים העמק
קצת עבודה לנפש באי של שפיות
(צירפתי לכם קצת תמונות בהמשך לרענן את העיניים וקישור שתוכלו לראות באמת על מה מדובר למי שלא מכיר 🙂 )
ובגדול המחשבה שעברה לי היום בראש
בזכות אותו גנן
שאם בעולם מקביל הייתי מתבאסת שהוא הגיע בשעה שהוא הגיע
או מתעצבנת שהוא ודווקא ביום שאני עובדת מהבית ולא בצילומים בחוץ ואני צריכה לסגור את כל הבית כדיי לא לפרוח
היום הגעתי למסקנה חשובה שאני חושבת שהיא הולכת לשנות לי המון
צריך לשמור על התקווה
גם אם היא תקווה קטנה
של עשייה קטנה
של פעילות קטנה
תכנית פעולה מסוימת
ולילדים, פשוט לשווק להם את זה
כי בנינו, הכל מתחיל ונגמר מולם בשיווק, כמו בחיים שלנו העצמאים 😉
אז שתפו אותי קצת
איך אתם מרגישים? איך עבר עליכם היום?
מה התקווה הקטנה שלכם שמחזיקה אתכם בימים האלה?
נשיקות, אנהל'ה
♡
