הרבה מתנות קיבלתי בחיי
ולא רק בחומר
אבל את הגדולה מכולן קיבלתי 
כשהצלחתי לנשום ולאכול בעצמי.
בימים כאלה של צילום בפגיות אני מבינה כמה הקטנים האלה שחלקם שוקל בדיוק כמוני ביום שנולדתי, (חלקם אפילו פחות) – קטנים קטנים ולוחמים הכי גדולים.
לראות אותם ולראות בעיניים את הסיפורים שגדלתי עליהם כל חיי.
לחבר כל כך הרבה קצוות של סיפורי ילדות ובכל פעם כשעולה סיפור הלידה שלי עם ההורים אני שומעת שוב ושוב את הכל צף כאילו התקופה הזאת היית אתמול.
מרגש לשמוע על הרגעים שההורים שלי היו מגיעים לפגיה בבית חולים רמב"ם במשך חודש וחצי יום יום. 
את אמא שלי נלחמת לשאוב לי חלב כי לא יכולתי לינוק,
שנשארתי בהשגחה צמודה בבית החולים במשך תקופה ארוכה כל כך.

באחד מהימי צילום בפגיה בבית חולים רמב"ם נפגשתי עם אחות שעבדה בשנות ה 80 וסביר להניח שהיא גם טיפלה בי (הרגשתי מינימום באבודים 😉 )
והסבירה לי בהתרגשות איפה הפגיה היית ממוקמת וכמה הטכנולוגיה התקדמה גם לפגים.
סיפורים שלמים וזה מדהים.

מרגש לראות את ההכלה של הצוות הכל כך מסור, וזה לא משנה באיזה בית חולים, כשנמצאים בפגיות מהצד מבינים באמת את החיבור שיש לצוות עם המשפחות, כמה כל שיחה מול האחיות והרופאים מאירה באור את היום לתקווה חדשה, כמה כל פעולה הכי קטנה של פג היא כמו לידה מחדש.
מרגש לראות את האמונה החזקה של ההורים שעוברת לפגים, 
את ההתמדה להגיע כל יום ולא משנה כמה רחוק גרים, למשך שעות רצופות שלפעמים – השהייה בבית החולים באותו חדר במתח שעולה על העצבים, שמהווה לא פעם תסכול וחוסר ודאות יכולים
להיות מאתגרים מאוד- וזה עוד לפני שדיברנו על הרגעים האלה של אחרי לידה והמתנות שאחרי בצניחת ההורמונים והג'ינגול בין הבית, לילדים הגדולים.

נשמות קטנות שעוברות את מסע חייהם
מסע שילווה אותם כל הזמן
כזה שהם ישמעו ויוכלו לראות גם דרך התמונות שלי 

ובנימה אישית, תודה להורים שלי שנתנו לי חיים ונתנו לי את הכוחות לשרוד ולחיות חיים רגילים ומלאים, ולהיות מי שאני היום.
זה כל כך לא מובן מאליו!!!
ולכם ההורים שנמצאים בפגיות,  תהיו חזקים, הפגים שלכם אמנם קטנים הם הפייטרים הכי גדולים בזכותכם