אם יש משהו שאני שהילדים שלי הביאו לי בעולם שלי כצלמת
מעבר להכלה וההבנה מעבר בעולם ההורות
זה את הדיוק
עם לידה של כל אחד מהם
סגנון הצילום שלי עבר דרך
כשהקמתי את הסטודיו שלי לפני מעל לעשור
זאת הייתה תקופה של הדינוזאורים בערך
להגיד שיש לך סטודיו לצילום בהתחלה לא הבינו מה ולמה
ולמה לצלם הריון ולמה לצלם את הילדים
הרי המצלמות בטלפון מספיקות
וכשניסיתי להבין את העולם שלי כצלמת
היום, כשעברו כל כך הרבה שנים מאז
ומי שאמרו אז, שזה טרנד חולף
היום מבינים שזאת דרך חיים ומגיעים בעצמם להצטלם
ולצלם עבורי זה להעביר את מי שנמצא מולי תהליכים של קבלה והשלמה
של חיבור ורגש.
כל כמה תקופות חולפות
יש לי הבזקים כאלה על הדרך שלי בעולם כצלמת
ואני מבינה שבתחילת הדרך שלי ניסיתי לעשות כמו
כמו הצלמת הזאת וכמו זאת וזאת וזאת
ועוד אחת פתחה סטודיו והמחירים שלה כאלה
אז אני אוריד ואשווה
חוסר יציבות
בעיקר ליכולות שלי
כנראה כשמשהו בא לך בקלות הוא לא מוערך מספיק
כי לצלם עבורי זאת דרך חיים
זה לא משהו שגורם לי למאמץ
בטח לא לחיבור עם אנשים
אני יכולה לדבר עם העצים והם ידברו אליי חזרה
תודה לאל בורכתי ביכולת תקשורת בין אישית נפלאה.
כשהראל גור שלי נולד (היום בן שמונה)
נולדה אמא חדשה, עם חששות ופחדים, וחוסר ביטחון
שלימים הבנתי שאני יכולה לטרוף את העולם
ויחד עם זאת הדיוק הראשון שלי הגיע ביחד איתו
הסתכלתי על כל התחום הזה שבחרתי להתמחות בו
בעיניים של אישה בהריון ובעיניים של אמא שרוצה לתעד תקופה בחיים שלה.
הבנתי שלפתוח סטודיו מחדש לא בא בחשבון
אז דייקתי אותי, את אנה
הבנתי שהייחודיות שלי זה להביע את הרגש בתמונות
עברתי כברת דרך, עצרתי, הסתכלתי, כאבתי, נפלתי, טיפלתי בעצמי, קמתי
הבנתי מי אני בעולם הזה שנקרא צילום
ובעיקר הבנתי גם מי שאני לא
אני לא סטודיו לצילום אמנותי כי כל סטודיו לצילום נקרא ככה באותה תקופה
עם כל החיבור שלי לאמנות, אני לא מצלמת אמנותי
אני מצלמת עם רגש.
לימים צלמת יקרה אל ליבי אמרה לי שגם אם אני אצלם בכפר נידח באיזה חור – אנשים יגיעו אליי
אז, לא הבנתי באמת את המילים שלה
היום, אחרי שאני יכולה להגיד שנלחמתי בכל כך הרבה שדים של עצמי
אני מבינה בהחלט.
כשאריאל רעי שלי נולד (היום בן חמש)
כבר עבדתי מהבית, דייקתי את הצילום שלי לתאורה טבעית
הפלאשים ירדו
הרבה נוצץ וצבע ירדו
האביזרים שניסיתי לעשות כמו זאת וזאת וזאת
ירדו לבגדים הטבעיים מהבית
הצבעים הצבעוניים, עברו ללבן נקי וטהור
האקססוריז ירד והפך לקו נקי ומדויק.
כשרעי נולד הוא הביא איתו בית
נכנס הרבה רגש לחיים שלי
ובעיקר לתמונות
יותר ביטחון
יותר השלמה והבנה
יותר דיוק ובית
ובעיקר הדרך שעברתי גרמה לי להבין שתמונה טובה לא נוצרת מאביזרים מפוצצים
או תאורה מיוחדת
ובטח לא להפוך את מי שנמצא מולי להיות מי שהוא לא
הצילום שלי נהיה שלם בהבנה שאנחנו מי שאנחנו וככה זה הכי טוב
לא בפוטושופ מוגזם להחליק את הגוף
ובטח לא להצר היקפים כדיי לאהוב את עצמנו בתמונות
וכשנסתכל במראה לא נתחבר
ההשלמה עם הגוף מגיעה מבפנים, מהבטן, מהלב
כי כשאנחנו שלמים עם עצמנו, הסביבה שלמה ומקבלת אותנו כפי שאנחנו
ובדיוק זאת הדרך שדייקתי את עצמי בשנתיים האחרונות
מגיפה עולמית שלא מאפשרת לי קיום תעסוקתי
כואב בנימים ובעצמות
לעצור ליצור, להיפגש עם אנשים, לעבוד, לצלם
להפוך להיות אמא במשרה מלאה – מודה על כל שנייה
אבל לחשבון בנק יש צרכים משלו
ובית, משפחה והחיים לא מאפשרים לשחק משחקים
והבנתי שאחרי תקופה ארוכה כדיי לשמור עלינו
הסטודיו, בלב כבד, צריך להיסגר
תהליך שגם במרחק של שנתיים
אני עדיין בתהליכי קבלה והשלמה
לסגור את העסק שהקמתי בעשר אצבעות
שלימים נלחמתי עליו בשיניים
שעבר כל כך הרבה גלגולים ושינויים
זה שעזר לי להבין מי אני בעולם
למצוא את עצמי בתחילת הריון ובלי ניסיון תעסוקתי בעולם הזה של השכירים
אלא "רק להיות עצמאית"
כמו שבחור נחמד אמר לי באחד מראיונות עבודה שהגעתי אליהם
עשיתי תפנית הכי חדה שיכולה להיות והפכתי מעצמאית במשך עשר שנים
לשכירה במשרה מלאה
אוריה שי שלי נולדה (שבוע שעבר חגגנו שנה של אהבה מחוץ לבטן)
ומהבטן איתה אמרתי שהיא הביאה לי שכל בחיים האלה
ההרגשה של להיות אמא לבת אחרי שני בנים
והיא בעצמה גורמים לי בכל יום להבין יותר
הבנתי בעיקר שאת המצלמה אי אפשר להוריד לי מהיד ואני אמשיך לצלם
וגם היום כשאני בלימודים של הנחיית הורים והנחיית קבוצות
אני מאמינה שהדרכים האלה יקבלו דרך אחת מבורכת בעולם.
בדיוק כמו שהצלמת היקרה ההיא אמרה לי אז, איפשהו ב2015 בהריון עם גורו שלי
שגם אם אני אצלם בכפר, אנשים יגיעו
אז היום, להבדיל משנים קודמות
זה לא אתם שמגיעים אליי
אלא אני זאת שמגיעה אליכם
הצילום שלי עבר שוב דרך
וזה היופי בחיים
כי אם לא הייתי משנה את הצילום שלי ומתאימה אותו אליי
כנראה שזה כבר לא היה בחיים שלי יותר.
והבנתם, אי אפשר לקחת מאיתנו את מה שמחובר לגוף.
לימים, כשאני רואה את התמונות שלי אני מבינה כמה תמיד צילמתי עם ר.ג.ש
רעי
גור
שי
והיום זה פשוט יותר
אצלכם בבית בסגנון לייף סטייל – טבעי, נקי, לבן ומלא ברגש.
למה? – גם מעבר לשורות שקראתם?
כי הבית שלנו הוא הכל – הוא הבסיס, היציבות, המקום בו הלב שלנו נמצא וקירות בהן הכל מתרחש
ולמה עוד? כי כשאתם בבית ואני מגיעה אליכם, התמונות הכי טבעיות ומשדרות אתכם בדיוק כפי שאתם בתפאורה הכי מיוחדת שיש
כזאת שרק לכם יש.
וסוד קטן, כל הפוסט הזה נכתב מטריגר קטן שנמצא לאריאל רעי שלי בידיים
אם תסתכלו טוב טוב, תראו שהוא מחזיק ביד גרביים (נקיים כמובן)
ואם זה לא סימן נוסף לבית, אז מה כן?!
