כשאני מוצפת אני כותבת, לא תמיד משתפת
לפעמים רק כותבת ומוחקת
לפעמים משאירה לעצמי
ולפעמים כמו עכשיו, האינסטגרם מגביל בתווים
והרגיש לי צורך לשתף אז חזרתי לכאן
הבייבי הגדול – העסק בדרך שלו מראה סימני געגוע
האמת שגם אני, אבל כשהלב והראש בכל כך הרבה חזיתות
צריך עורף חזק
והעורף כרגע זה הבית
כי אני העוגן.
ואם כבר קיבלתי סימן ואני כאן
אז…
אחד מהתהליכים בפוטותרפיה זה התבוננות בתמונות, בין אם תמונות שאנחנו צילמו
תמונות שאנחנו רואים או מצלמים באותו רגע בהקשר לנושא מסוים.
כל תמונה סיפור שלם – עולם ומלואו, לפני הצילום, בזמן הצילום, אחרי הצילום וכמובן התמונה עצמה – עולם!
עוברת על התמונות שלנו מהתקופה האחרונה
את רובן אני צילמתי
איך לא?
כבר הבנתי שהמצלמה יוצאת ברגעים של נחת
ברגעים מסויימים בחרתי מתוך מודעות להוציא אותה גם ברגעים פחות פוטוגניים
כל תמונה היא רגע
כל רגע הוא למידה
תובנה.
חושבת כמה עברנו
כמה אנחנו עוברים
על איזה מסע יש לנו כמשפחה עוד לעבור
יש כאן צלקות
להיפרד מדמות כל כך דומיננטית – אבא
למשך כל כך הרבה זמן
בפרק זמן כל כך ארוך לחוות פרידה וקבלה
להתאים את התאים בגוף לנוכחות
ולהתאים לחסר
לחזור לכאילו שגרת לימודים
(כבר אמרתי שלא אבכה על אוגוסט? אוגוסט היה החלק הקל בחיי, אל תרימו גבה – אוגוסט היה החלק הקל(!)
ספטמבר בא ואיתו שוב הלחץ
הבקרים, החוגים, הערבים הלחוצים
פפפ כמה אוויר
ועם הכאילו חזרה לשגרה
כשבבית השגרה לא באמת שגרה
זה להסתכל עליהם
על שלושתם ביחד
ועל כל אחד ואחת בנפרד
אחד שנזכר מחוויות העבר של תחילת המלחמה
שאבא כבר היה מגויס ולהתמודד שוב עם המצב
להבין איפה זה פוגש אותו שוב ואיך אפשר לקדם ולהתקדם עם ולמרות.
השני שלומד עכשיו מה זה המסגרת הזאת שקוראים לה בית ספר
מתמודד בדרכו שלו עם המצב בדרך לא דרך, כאילו נתלש מאיזה עץ ומתנופף לו ברוח
והיא? נשלחה אליי כמתנה להרים את המצב רוח בבית
שי, כשמה היא.
וגם לה יש את ההתמודדויות שלה
כמויות שאני כבר לא סופרת של התעוררויות בלילות
שינה לא רציפה
פעוטה בת שנתיים שכבר יודעת להגיד שאבא במילואים
חוסר שעות שינה, העייפות, הדריכות.
ללמוד להחזיק בשביל כולם
להתפרק לבד
או ביחד, מולם, לידם
רק מראה כמה אנושיות יש כאן לצד הגעגוע, הפחדים, הכעס
הגעגוע פתאום קיבל פרשנות של כעס, תודה על התובנה הזאת שגם היא הגיעה
תודה על ההבנה שיש לי בדרכי התמודדות שלי כדיי לתת לרגשות האלה את השמות נכונים עבורם
וגם עבורי.
כמשפחה עם ילדים צעירים זה ללא ספק יושב על טראומה
זה מחלחל לתאים בגוף של זכרונות ילדות שאיתם הם יצטרכו להתמודד – לטוב ולרע
חלק מהדימוי העצמי שלהם מקבל בתקופה הזאת נתח יפייפה להמשך חייהם.
ראיית האחר, חוסן (כמה שהמילה הזאת לעוסה ככה היא חזקה), שפיות, אנושיות, קבלה, הכלה, אהבה, פחדים, פרידה ועוד
התמודדות – חתיכת התמודדות.
מסתכלת עליהם ויודעת שבכל זמן
עשיתי את הכי טוב שיכולתי
ומעבר.
עד שנגמר האוויר
הייתי עסוקה בלהציב גבולות בבית
אבל שכחתי להציב את הגבולות לעצמי, למענם
בשם המצב הרגשי והחסר – תודה על עוד שיעור חשוב בחיים האלה
לזכור אותי.
ובחזרה לתמונות?
תודה על הכלי המדהים הזה שזכיתי ללמוד שנקרא פוטותרפיה
על הרגעים האלה שיש לי בדקות הבודדות ביום שאני מצליחה רגע להכיל את היום שלנו דרך התמונות.
כל תמונה מספרת סיפור
התמודדות
דרך
הכלה
שפה חדשה
קשר בין אחים
בית
משפחה
שברגע אחד הם רוצים להתסיס את הבית ורק ממבט בעיניים אחד של השנייה
השלישיה מתפקדת כמו צבא שלם
ברגע שהם מבינים שזה לא הזמן
רק אחד מושך והשניים מתיישרים
כל אחד יש לו את הקול שלו
כל אחד והגוון שלו, שלה.
לרגעים הם הנחת, הבית, השלווה, הרוגע
האוויר בריאות שמצייר את התמונה האידיאלית של אחים
ולרגעים הם אוייבים גדולים
אלימות, כעס, טריקת דלתות
בית נורמלי סה"כ שמקבל ווליום אחר
עם אמא אחת ושלושה ילדים
זה לא כוחות.
רק מהמבט בעיניים ותנועות הגוף
אני יכולה להבין על מה המופע הזה יושב
ואחריו, כאילו כלום שוב חיבוק, נשיקה
אהבה.
מסתכלת על התמונות וחושבת כמה אני לומדת מהם עליי
על החיים
חושבת על הרגעים האלה שכמה שהם קשים עכשיו
הם עוד פרק בסיפור המשפחתי שלנו
חתיכת פרק
חלקו הם יזכרו
חלקו נזכיר
אבל באמת, באמת, באמת היינו מוותרים עליו
אבל אם אנחנו כבר כאן
לפחות להישאר בתנועה
באהבה
ביחד
משפחה
בבקשה.
ילדים שלי, ילדים שלנו
אתם כל הר.ג.ש בעולם
תודה עליכם מתנות חיי
הלוואי והתקופה הזאת תיזכר לכם כתקופה טובה, איכשהו
עם ולמרות הקושי והמערבולות שאתם ואנחנו עוברים
אני בטוחה שתצליחו למצוא את הטוב
זאת הדרך, אי אפשר אחרת
וגם אם לא, התמונות ישלימו לכם את החתיכה הזאת בפאזל
היתרונות של אמא צלמת 😉
